| פני כמה חודשים זכיתי בהגרלה להשתתף במרתון ניו יורק. במרתון משתתפים 45000 אנשים,82 ישראלים, קהל של 2 מיליון אנשים ברחובות,אלפי מתנדבים. ממש באותו יום של הזכייה, קיבלתי אישור מהעבודה לנסיעה, קניתי כרטיס טיסה והזמנתי דירה קרוב לקו הסיום במנהטן. זהו אין דרך חזרה. בניתי לעצמי תוכנית אימונים של 12 שבועות מעל 1000 ק"מ שכללה ריצות בחדר כושר,ריצות בשטח וריצות ארוכות מעל 30 ק"מ מסביב לקיבוץ.
השבועות עוברים ואני מרגיש שהגוף שלי מתחזק ואני בדרך למטרה שלי.
הרבה חברים בקיבוץ דאגו לשלומי, הורדתי 6 ק"ג , ומדי פעם ראו אותי צולע בשבילים ובחדר אוכל. מודה לכל החברים על הדאגה , הכל היה בשליטה.
מסלול המרתון עובר בחמש שכונות של ניו יורק והתחלתי להכיר וללמוד אותו דרך האינטרנט. האימונים מתנהלים לפי התוכנית, והנה יום הטיסה מגיע. בדיקה אחרונה שהכול נמצא במזוודה והמראה לניו יורק. כבר בנחיתה, אני מרגיש שכל העיר מתכוננת ומחכה לאירוע. שלטים בכל מקום, אלפי אנשים מסתובבים עם נעלי ספורט וחיוכים. ריצות אחרונות לבדיקת מצב, מתבצעות בסנטרל פארק, שומעים פה שפות מכל העולם, החגיגה התחילה. עוד 4 ימים למרתון, זה נותן לי זמן לבקר בעיר, גם לזה בניתי תוכנית שמביאה אותי לכל המקומות היפים וחשובים במנהטן.ביקור בתערוכה המרתון, הכול מסודר ומתקתק , תוך מספר שניות, אלפי רצים מקבלים חולצת מרוץ ומספר חזה.
פוגש רצי ישראלים אחרים ונציגי מרתון ירושלים.
חברות גדולות מציגות את מוצרהם ואני יוצא משם עם כמה רכישות טובות. בערב מתקיים טקס פתיחת המרתון בסנטרל פארק ובתוכנית תהלוכת הרצים מכל העולם, אני נמצא עם רצי ישראל,כל אחד מחזיק דגל,התרגשות וגאווה גדולה ובסיום מופע זיקוקים כמו שאמריקאים יודעים להפיק.
שבת מגיעה, אני מחליט לעשות מנוחה טוטלית. ליד דירתי בתי כנסת רבים וסופרסל כשר, כך שזה קל להתכונן לשבת. אני מחליט ללכת לבית כנסת קרליבך, בית הכנסת שבו התפלל שלמה קרליבך.בית כנסת קטן עם אווירה מיוחדת והרבה שירים וריקודים. שבת בבוקר הוזמנתי על ידי משפחה נחמדה וזכיתי ל גפילטע פיש ו טשולנט. למרות שזה לא היה בתוכנית שלי לאכול את המאכלים האלה לפני המרתון, נהנתי והיה טעים. מוצאי שבת, מסדר את החליפה שלי לריצה, מוסיף מעיל שניתן לזרוק לפני הזינוק, מוודא שחטיפי אנרגיה נמצאים ,ארוחת פסטה, מכוון את השעון לבוקר והולך לישון מוקדם.
בדרך כלל לפני מרתון, לא ישן הרבה וזה נותן לי זמן לחזור על התוכנית הריצה. נכון, הריצה צריכה להיות מתוכננת לפרטי פרטים (מהירות, שתייה, אוכל, וגם לתכנן מצבים לא צפויים).
4 בבוקר השעון המעורר מצלצל,אני קם ומכין פסטה, מוסיף לזה דבש.
הריצה ה 9:40 ויש זמן להעמיס עוד קצת פחמימות. הנה אני מוכן ליציאה, לבוש ב- 2 מעילים וכפפות, בחוץ 4 מעלות וכבר רואים רצים, אני מדמיין אותם לנמלים שיוצאים מחורים וכולם הולכים לכוון הרכבת התחתית שתוביל אותנו מהאוניה לאוטובוסים ולקו הזינוק.
למרות הקור,ברכבת תחתית, יש כבר אדרנלין באוויר, רואים חיוכים ודאגות. מגיע לאוניה, אלפי רצים כבר פה, השמש מתחילה לצאת ומדברים על 14 מעלות בזמן הריצה,איזה כ"ף. מאות מתנדבים מוליכים אותנו ועוזרים בכל רגע.
ארגון למופת, הכול מתקתק ובגדול. מגיע לכפר הזינוק ב Staten Island , מחולקים כבר מראש ל 3 גלים של 15000 רצים לפי זמן מסוים. יש עוד קצת זמן למצוא את בית הכנסת ולהשתתף בתפילה. פוגש יהודים מאיטליה, מצרפת ומקנדה.המנון אמריקאי ופגז של תותח מבשר שהמרתון מתחיל.אדרנלין זורם בכל הגוף,הרגע שבו התאמנתי כל כך הרבה הגיע. תזכורת אחרונה לעצמי, לרוץ בכ"ף, בקצב שלי וליהנות מכל רגע.
אני ממוקם במפלס העליון של גשר Verrazano, נוף מדהים על מנהטן ומיד נכנס לברוקלין. תזמורת כל ק"מ, חלוקת מים כל 1.6 ק"מ, קהל רב בשני צדדי הרחובות,סינים, יפנים ויונים, מזהה אותם לפי הדגלים שהם מחזיקים.
המסלול נחשב קצת קשה עם 3 עליות אבל אחרי מרתון ירושלים לא הייתי משדרג אותם בתוך עליות. הרחובות רחבות ונוח לרוץ, אין הפרעה בין הרצים ואני רץ על קו הלבן או הכחול. ציירו לאורך המסלול, פס כחול שהוא בדיוק מרחק של המרתון. 10 ק"מ כבר מאחורי,המכונה מתחממת והמנוע פועל לפי התוכנית. צעירים עם כלי מוזיקה מנגנים לנו מכל הלב ואפשר לנחש שעוברים ליד המכללה למוזיקה. פתאום שקט מוחלט, נכנסים לשכונה החרדים. אין מוזיקה,אין קהל, רוב התושבים מעדיפים להישאר בבתים.
20 ק"מ עברו, השכונה הספרדית הבאה מחזירה אותנו לאווירה של המרתון.
יש על החולצה שלי מדבקה עם שמי ודגל ישראל, מקבל הרבה עידודים וזה מרגש. עובר גשר שמביא אותי ל Queens ,אזור תעשייתי שבדרך כלל שקט אבל לא היום, כולם פה מחכים לנו ומחלקים לנו פירות וכבוד.
מגיע לגשר Queensboro שיביא אותי למנהטן. על הגשר שאורכו בערך 2 ק"מ , שקט מוחלט שמאפשר לי לעשות קצת ערכת מצב. 25 ק"מ, מרגיש מצוין, מחליט להמשיך באותו קצב עד ק"מ 35. בסוף הגשר מחכה לנו,משהו לא מהעולם הזה. ותיקי המרתון סיפרו לי על הקטע הזה, אבל צריך להיות שם כדי להרגיש. לאורך First Avenue עשרות אלפי אנשים נמצאים פה ומקבלים פנינו בשריקות, בעידודים, מוזיקה בכל מקום, ילדים שרים, מבוגרים מוחאים כפיים, זה מרתון ניו יורק, בגלל זה באתי.
מבלי ששמתי לב , הגברתי את הקצב , עובר את Bronx , Harlem וחוזר לטירוף של מנהטן.
עברו 38 ק"מ, מסתכל על השעון, אני הולך לשבור את השיא שלי,
אני מחליט להאט, לא משנה לי, דקה או 2 דקות יותר,בכל מקרה אני נכנס למועדון Sub 4 ואני רוצה ליהנות מכל רגע משאר המסלול ומהאווירה המדהימה. לוחץ ידיים של ילדים תוך כדי ריצה, חיוך ענק על הפנים שלי. כניסה לסנטרל פארק, חלום של כל רץ מרתון, איזה כבוד נותנים לנו,כאילו אני נמצא בגן עדן. עוד 195 מטר, קו הסיום, לא רוצה שזה יגמר, אבל אין מה לעשות, עובר את הקו,שברתי את השיא האישי.גם פה הכול מתקתק, קבלת מדליה, תמונה, קבלת תיק המכיל מים,משקי אנרגיה, חטיפים,ניילון לחימום,מתנדבת שדואגת לסגור טוב את הניילון. התרגשות מאוד גדולה, רצים בוכים משמחה, חיבוקים,שירים, מאות מתנדבים שדואגים לנו ומכוונים אותנו ליציאות. עוד אלפי רצים מגיעים והקהל ממשיך לקבל אותם בתשואות ושירים. לאחר המרתון, החגיגה ממשיכה בכל העיר, רצים ומשפחות כובשים את המסעדות, כל אחד עם המדליה על החזה. עוד חלום שהתגשם
|
