| מרתון תל אביב – חלום שהתגשם
במסגרת חגיגות המאה לעיר תל אביב, החלטתי להשתתף במרוץ המרתון.
המרתון הוא הריצה הארוכה ביותר בענף האולימפי, למרחק של 42.195 ק"מ.
ביום שישי שעבר, הייתה חגיגה בתל אביב. 10,000 אנשים השתתפו במירוצים של 5 ק"מ ו-10 ק"מ. אנחנו, היינו קבוצה של 1,200 רצי מרתון שלם.
זה התחיל באירוע עצמו, תזמורות בפינות העיר ולאורך המסלול.
אלפי שוטרים ומתנדבים חסמו רחובות, חלקו שתייה, אלפי תושבים שהתפרסו לאורך המסלול ועודדו אותנו, בקיצור הייתה חוויה נעימה.
תיאור המסלול
המסלול חבק את מרכז העיר, היסטוריה של 100 שנותיה, הפארק המוריק בגני יהושע וחופיהים הקסומים בעיר שפינתה את עורקיה לכבודנו.
מגן צ'רלס קלור שבטיילת, עד לרח' בן-יהודה. היציאה מבן-יהודה מערבה ברח' ארלוזורוב וצפונה ברח' הירקון,חיבור לצומת שד' רוקח / אבן גבירול. חוף תל-ברוךוחזור, שכונת הדר יוסף, פארק גני יהושע,טיילת הירקון הצפונית, יציאה מהנחל לנמל תל-אביב, לטיילת החוף המרהיבה והיישר דרומה לקו הגמר בגן צ'רלס קלור.
הכנה למרתון
מבחינה פיזית, בניתי לעצמי תוכנית אימון של 8 שבועות שבהם אורך הריצות היה בין 10-30 ק"מ, כאשר סה"כ שבועי נע בין 45 ל- 70 ק"מ.
שלושה ימים לפני הריצה, נכנסתי למשטר של אכילת פסטה (עשיר בפחמימות) בכל ארוחה ושתייה מרובה של מים.
יום המרתון
קמתי בשעה 4:30 בבוקר, אכלתי ארוחה קלה, נסעתי לתל אביב, תפילה בזריחה על הטיילת והתייצבות לקו הזינוק.
תכנון הריצה הוא חיוני להצלחה. תכננתי הכל: זמן , תזונה ושתייה.
זמן: המטרה שלי הייתה לרוץ את המרתון בזמן של 4.50-5 שעות ועל כך התרגלתי לרוץ באימונים.
שתייה: החלטתי לשתות לפחות 2 כוסות מים בכל תחנה (סה"כ 5 ליטר מים ). במרתון מאבדים המון נוזלים ומומלץ לשתות ליטר מים בכל שעה. המים לא היו בעיה, כי חולקו יותר מ- 60.000 ליטר לאורך המסלול.
תזונה: בזמן הריצה, הגוף שורף הרבה אנרגיה (גלוקוז, פחמימות, מלחים,סוכר), וחייב לקבל אותם חזרה, כדי למנוע פציעות והתכווצויות שרירים.
בעולם הספורט קיימים הרבה משקאות או ג'לים מיוחדים, המרכזים את כל הדברים האלה. אני לא לוקח אותם, אלא מעדיף מאכלים טבעיים יותר. לקחתי בכיסים תמרים, ענבים יבשים, ועוגיות שוקולד .
בזמן הריצה
אומרים: שכל מי שלא עבר 30 ק"מ, לא יודע מה זה מרתון. בדרך כלל רגעי המשבר והתכווצויות שרירים מופיעים מהק"מ ה- 30.
זינוק לריצה:
מזג האויר היה קריר-מעולה, מתאים בדיוק לריצה. אנחנו עומדים ליד קו-הזינוק 1,200 איש רצים, והאדרנלין מתחיל להשפיע. עידוד של הרצים האחרים, מחיאות כפיים, ויוצאים לדרך. אחרי ק"מ אני שואל את עצמי: "מה אני עושה כאן, איך הגעתי לרגע הזה?" וחיוך קטן עולה לי על הפנים.
בק"מ הרביעי, אני כבר מרגיש שהגוף שלי בסדר, הביטחון עולה, וכבר נכנסתי לקצב שלי.
עד הק"מ ה-25, מזג האויר היה קריר, הכל מתנהל לפי התכנון. כבר רואים טוב את השמש, מתחיל להתחמם וצריך להקפיד לשתות.
אני מגיע לק"מ ה-30, מחכה לרגעי המשברים המפורסמים, אבל הם לא מגיעים.
בק"מ 32 פגשתי את המשפחה והיה ממש טוב לקבל מהם עידודים. בק"מ ה-36 אייל, בני הגדול, הצטרף אלי לריצה, צילם תמונות וסרטים קצרים. בק"מ ה- 41 ליאת, בתי הקטנה, הצטרפה גם היא, עד קו הסיום.
ההרגשה לסיים ריצת מרתון היא אדירה. חלום שהתגשם
|
