| כ-20 ק"מ. טיפוס 860 מטר.
אדישי הוא הכפר הכי מבודד באזור, וזה הקסם שלו.
במהרה, הסתבר לנו כי ככל שנכנסים לעומקו של חבל הסוונטי הכפרים נידחים יותר והעבירות אליהם פוחתת הן מבחינת טריות המוצרים, המגוון והן מבחינת תנאי המחייה והאירוח.
נראה שהזמן בכפרים המבודדים עצר מלכת!
החיים בהם מסורתיים ובכל מקום מסתובבים כעוברי אורח פרות, חזירים, כלבים.
אין כל ברירה אלא להירגע!
... אז מקלחת לא הייתה בחדר הפרטי וחלקנו מקלחת ושירותים משותפים, גם בהם הדוד החשמלי היה חשוף ודי מסוכן.
התרפקתי על התבשילים הגאורגיאניים המקומיים ובקלות וויתרתי על הלחם היבש ואף על הבשר שלא במיוחד ערב לחיכי.
חצ'פורי, אפוי במקום, מוגש הן לארוחת הבוקר והן לארוחת הערב.
מרק ירקות עשיר חם וסמיך הפך להיות המנה העיקרית.
סימן היכר נוסף של האזור, מעבר לנופים ההרריים, הוא מעשה ידי אדם - אלה הם מגדלי האבן מהמאות ה 9-13, שנועדו להגן על תושבי האזור במקרה של פלישה. המגדלים המסיביים צמודים לבתים, ותושבי האזור הסתתרו בהם במקרה של הגעת כובש זר או סכסוך בין כפרים או משפחות. ברחבי הסוונטי נותרו כ-175 מגדלים כאלה, והם מהווים את אחת הסיבות שבזכותן הוכרז האזור כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
האזור כולו מוקף בפסגותם הגבוהות של הרי הקווקז, 5,000-3,000 מ'. גם כעת, בקיץ, הן מכוסות בשלג ובקרחונים.
האזור ירוק מאוד עם יערות של אלה לבנה, ערמונים, אשוחיות, אשוחים ואורנים.
באזורים הגבוהים יש מרחבים אינסופיים של אדמת מרעה הררית, שבה רועים בנחת עדרים גדולים.
בעונה זו מתכסה האזור במרבדים של פריחה נהדרת, פרחי בר פראיים.
מההרים זורמים פלגי מים קטנים ומפלים.
בין ההרים יש ערוצים עמוקים, בהם זורמים נהרות במלוא השצף והסחף הבוצי, קולם נשמע למרחוק.
מזג האוויר נעים ומעט קריר. פרקים קצרים של גשמים, זרזיפי גשם שמשאירים את האדמה בוצית ומהולה בצואה של הבקר והסוסים שחולקים את אותם השבילים.
ומרגע שהמסע היומי מתחיל, מיד הכל הופך להיות שולי, טפל, ואני מתמזגת עם הטבע הפראי, שזורה בין הפריחה הפראית והטבעית, נרגעת לי בתוך כל הירוק-עד וכבר לא משנה אם הקילומטרים יסתכמו ב16 ק"מ או בקירוב ל20 באותו יום.
אברהם חלפי היטיב לתאר בדיוק את התחושה שדבקה בי:
מסע מוצלח לא מסתיים לעולם, הקילומטרים כן.
אך הזמן נשאר חקוק בתוכך,
הופך חלק ממך.
בסוף המסע אינני מרגיש מנצח,
אלא יותר אסיר תודה.
כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה.
(אברהם חלפי).
היום ה3, מבחינתי, הוא היום המהמם ביותר בטרק.
יצאנו מאדישי, חצינו את הגשר שמעל הנחל ממזרח לכפר ולכיוון מזרח.
צעדנו במעלה הנהר כ- 5.5 ק"מ על הגדה הצפונית עד שהגענו לאזור חציית הנהר.
חציית הנהר, הזורם למרגלות הקרחון של אדישי, נחוותה כמאתגרת.
חצינו אותו עם סוסים מאחר ויש בו זרמים וסחף והמים בו קפואים.
הוסבר לנו כי גובה המים משתנה, בהתאם לשעות שלאחר הבוקר בהן הקרח נמס, ויכול להיות מגובה הברך ועד גובה החזה וקיימת סכנה של היסחפות.
לאחר חציית הנהר טיפסנו בתוך יער עבות, סבוך ולח.
כבר בתחילת הטיפוס, בסינגל הבוצי והחלקלק, תפס אותנו גשם מקומי. מיהרנו להתעטף במעילי גשם ולהלביש בכסות את תרמילנו.
תוך כדי שאנו צועדים נחושים ואדישים לגשם, פסק לו באחת הגשם והתפשטנו חזרה.
בעלייה בדרך ישנם מספר פלגים ובהם זרימת מים.
כלום לא מונע מאתנו להשמיע קולות פליאה והתלהבות מכל היופי הנגלה לעינינו ולצלם עשרות תמונות מכל זווית שהיא.
בדרך מלווה אותנו הקרחון המפורסם של הטרק Adishi Glacier והנהר השוצף והבוצי אותו חצינו.
הדרך מהממת ולא משנה לנו דרגת הקושי או מידת העבירות בה.
טיפסנו כ-2.5 ק"מ עד לקצה הרכס ולתצפית על הקרחון.
הטיפוס מעט דורשני אך הנוף המתלווה מעודד ומשאיר את נשימתנו באפנו: הנהר המתפתל והקרחון הבוהק בלובן העוטה אותו פשוט וואוווו!!
הגענו לקצה הרכס -
זוהי הנקודה הגבוהה ביותר בטרק, 2,700 מ' לערך.
אין ספק שזו גם הנקודה היפה ביותר במסע: העמק, שממנו באנו, פרוש לפנינו במלוא הדרו והקרחון שבהק מכל כיוון והתלווה אלינו בדרכנו.
למעשה, שני קרחונים ענקיים יורדים מרכס הקווקז המרכזי ויוצרים את שני העמקים שנמצאנו מעליהם.
הקרחון האחד, אדישי ומעליו נמצא הר טטנולדי שמתנשא לגובה 4,812 מ' ונראה כמו פירמידה.
הקרחון השני יורד מהפסגה של דזהנגי-טאו שבגובה של 5,051 מ'.
ומעבר לעמק, ניתן להבחין בהר שחארה בכבודו ובעצמו, ההר הכי גבוה בגיאורגיה שמתנשא לגובה 5,193 מ'.
הקור גבר ושוב התעטפנו לנו במעילי הרוח והגשם שלבשנו ופשטנו מספר פעמים.
התיישבנו למנוחה קלה על האוכף, קו הרכס.
המאמץ והקור הציתו את הרעב. אכלנו, הסדרנו נשימה והמשכנו...
מכאן צעדנו במורד העמק, בירידה ובדרך מתפתלת, עברנו כפרים נטושים (שרידים למאבק הסוונטים בפלישה הרוסית) עד הכפר ההרוס חאלדה kaldechala. הכפר נהרס בידי הצבא הרוסי בשנת 1876.
למעשה רק משפחה אחת גרה שם ומנהלת בית הארחה.
משם המשכנו עוד כ-2 ק"מ עד שהגענו לכפר איפרלי, שנמצא מעל מפגש של שני עמקים גדולים.
עייפים אך מאוד מרוצים ונפעמים מיופיו ועוצמתו של הטבע הגענו לגסט האוס, כדבריה של סלאמה, הוא בית סבתה וסבה והם נוהגים להגיע לשם רק בימי הקיץ ולצרכי אירוח מטיילים.
בעלת הבית קיבלה את פנינו במשפטים עסיסיים בעברית מדוברת ומעוותת קלות.
שימחנו את סאלמה שבעלת הבית הציגה אותה כ'שלומית', שרנו ורקדנו סביבה לכבוד יום הולדתה שחל בדיוק באותו היום.
כיוונתי שעון מעורר ל4 בבוקר כי למחרת, היום ה4 של המסע, ניאלץ להזניק ב5 וחצי בכדי לסיים במהרה ולשים פעמינו לשדה התעופה, לטיסת לילה חזרה לארץ.
כבר אנו חרדים מהנסיעה הארוכה מאשגולי לשדה התעופה בטיביליסי שצפויה להמשך ל-11 שעות נסיעה קשות, ובחלקה, כבישים לא כבישים
|
